<h1>אור זרוע — ע"ז</h1>
<h2>דף לז:</h2>
אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי לענין שמיטות נסיב כולהו שני משחרב בית שני וניטפי חדא שתא. וניחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי. ונישקול מכל מאה תרתין שנין ונישרי אפרטי ונחשבינהו לפרטי בשבועי כמו בזו השנה דקיימינן בשנת שש לאלף ששי וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ארבעת אלף. ואלף הרי יש לנו [אחד עשר מאה וע"ב שנה] חדא שתא דחורבן הרי ע"ג שנים ושש של זה אלף הרי ע"ט. ועתה נקח מי"א מאות כ"ב שנים הרי ק"א. ונקח שתי שנים מק' הרי ג' שנים נשארו. נמצא דזו השנה דקיימ' בה שהיא שנת שש לאלף ששי היא שנת ג' לשמיטה. הרי לאחר שלש שנים תהיה שנה שביעית שהיא שמיטה. ופירש"י זצ"ל דקיימא לן השביעית בזמן הזה נהגא ואפילו (לר' יוחנן) [לרבי] דאמר בזמן שאתה משמט קרקעי אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן נהגא. בפרק השולח גט [ל"ו ע"א] ובמשקין בית השלחין [ב' ע"ב]. וזה לשון רבינו שמואל זצ"ל והילכתא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה לא שנא בארץ ולא שנא בחוצה לארץ דסבירא לן כרבנן דפליגי אדר' דדריש וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר כו' ורבנן לא מקשו להנך שמיטות אהדדי דאפי' בזמן הזה דליכא שמיטת קרקע אפילו בארץ אפילו מדרבנן נהגא שמיטת כספים. ואפי' כרבי עבדי' דאילו ר' לא קאמר אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודה ר' דנהגא בזמן הזה ואין שביעית משמטת כי אם בסופה דכתי' [דברים ט"ו] מקץ שבע שנים וגו' סופן של שבע שנים הם משמיטין. ואי חריף ראובן טריף משמעון את מעותיו ויכריחנו על פי ב"ד קודם שיגיע סוף השמיטה. אבל יובל אינו נוהג בזמן הזה דכתי' ביה [ויקרא כ"ה] וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שיושביה עליה. למדנו משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה לא נהגו יובלות. בתורת כהנים [בהר פרק ב' ה"ג]. וכן הורה ר' ליאונטין זצ"ל במגנצא על מעשה שאירע שם בוורמיישא ופטר את בעל חוב מלשלם כי עברה עליו שמיטה והשמיטתו סוף שנה עכ"ל. ומשמע מלשונו היכא שעבר עליו שביעית הוא פטור לגמרי ואינו חייב הלוה להביאו למלוה ולהחזיר לו. וכן השיב רבינו גרשום בתשובותיו דהשמטת כספים נהגא בזמן הזה.
וזה לשון רבינו אליעזר ממץ זצ"ל שכתב בספר יראים וחוב שעבר עליו השביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא אעפ"י המלוה כל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע. אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר. וב"ד יחייבו למלוה לומר משמט אני כאשר צווהו חכמים כדתנן בסוף שביעית [פ"י מ"ח] ומייתי לה בהשולח [ל"ז ע"ב] המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך לומר המלוה משמט אני. ואם אמר לו אע"פ [כן] יקבל הימנו שנא' [דברים ט"ו] וזה דבר השמטה ואם אינו רוצה לומר משמט אני יכופון ב"ד כדתניא בכתו' בהכותב [פ"ו ע"א] על פריעת בעל חוב מצוה שהיא מדרבנן אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי א"ל תניא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומר לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. ונראה שאין הדברים הללו אלא בב"ד של ארץ ישראל. אבל בב"ד של חוצה לארץ אינן רשאין לכופו במכין אותו דתניא מכין אותו קנסא הוא ואין דנין אותו בחוצה לארץ. אבל במידי דשכיח דאית ביה חסרון כיס כדאמרי' ב"ק בהחובל [פ"ד ע"ב] ובגיטין בהמגרש [פ"ח ע"ב] והא לא שכיח הוא עכ"ל. ולא נהירא מה שכתב שאין לוה יכול לעכב חובו אלא על פי מלוה עד שיאמר משמט אני אלא אפי' הוא תובעו בב"ד לפרוע ואומר איני משמט לא יחוש הלוה על דבריו מפני שהתורה השמיטתו. מיהו אם יש כח ביד המלוה יכוף אותו שיאמר לו אעפ"כ כדלקמן והא דבעי למימר המלוה משמט אני היינו היכא שהביא הלוה את חובו צריך המלוה לקיים המצוה ולומר משמט אני. ואם אינו רוצה לומר משמט אני כופין אותו בב"ד עד שיאמר ואין זה קנס אלא מצות עשה כמצות נתינת צדקה לעניים שכופין אותו כדפרי' בהלכות צדקה. ולאחר שיכופו אותו ויאמר משמט אני אם יש כח ביד המלוה יכוף את הלוה שיאמר לו אעפ"כ תקבל הימני. ואז יקבל המלוה כדתנן סוף פרק בתרא דשביעית [שם] המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו משום שנא' וזה דבר השמטה. ואמרי' עלה בפ' השולח [שם] אמר רבא (יתמלי) [ותלי] ליה עד דאמ' הכי ופרש"י זצ"ל יתלינו על עץ עד שיאמר לו אעפ"כ אני רוצה לחזירו לך. איתיביה אביי כהוא נותן לו לא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמ' שלי הן ובמתנה אני נותן לך א"ל (תמלי) [ותלי] ליה נמי עד דאמר הכי. וכן פי' בערוך מכהו ותולהו מלוה ללוה עד דאמר אעפ"כ. ירושלמי שילהי שביעית [פ"י ה"ח] רב הונא אמר אומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל.
[גרסינן בפ' השולח [שם]] (אמ) [אבא] בר מרת דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי אייתינהו ניהליה בשביעית א"ל משמט אני. שקלינהו ואזל. אתא אביי אשכחיה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל הכי הוה מעשה אזל לגביה א"ל אמטית זוזי למר א"ל אין א"ל ומאי אמר לך א"ל משמט אני א"ל ואמרת ליה אעפ"כ אילו אמרת ליה אעפ"כ מי [הוה] שקלינהו מינך. השתא נמי אמטינהו ניהליה א"ל אעפ"כ שקלינהו מיניה אמר לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן והאי דלא תלא לי' משום דלא הוה כח בידיה. אי נמי (בריא) [דזילא] הוה ליה מילתא לרבה להכותו ולהלקותו על כך. אי נמי אי לאו דהדר ואייתינהו ניהליה הכי נמי דהוה תלי ליה. ומינה שמעינן דהשמטת כספים נהגא בזמן הזה ובחוצה לארץ. דהא רבה בזמן הזה ובחוצה לארץ הוה ואמ' נמי לעיל [שם ע"א] רב אשי מקני ליה גירמא בדיקליה וכתיב עליה פרוסבול. רבנן דבי רבי אשי מסרי מילייהו אהדדי בלא כתיבת פרוסבול אלא כך אמרו לחביריהם הרי חובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה. הא למדת דרב אשי ורבנן דבי רב אשי דהוו בתראי ובחוצה לארץ הוו נהיגי השמטת כספים. הילכך הכי הילכתא כדפריש' לעיל בשם רבותינו דשמיטת כספים נהגא בזמן הזה.
תנן בפ' בתרא דשביעית [מ"א] שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ואמרי עלה בפ' השולח [שם] רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שיש בו אחריות נכסים. ושלא בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים וכ"ש מלוה על פה. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה על פה אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט. תניא כוותיה דר' יוחנן ורשב"ל שטר חוב משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט. קריביה דר' אסי הוה ליה ההוא שטרא דהוה כתוב ביה אחריות נכסי' אתא לקמיה דרב אסי וא"ל אינו משמט ואתא לקמיה דר' יוחנן ואמר ליה משמט או אינו משמט א"ל וכי מפני אנו מדמין נעשה מעשה א"ל והא תניא כוותיה דמר א"ל דילמא ההיא [בית שמאי] היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי. הילכך קיימא לן כרב ושמואל דאפי' שטר שיש בו אחריות נכסים משמט. דהא ר' יוחנן דהוא מריה דשמעתא דאמר אינו משמט עבד עובדא דמשמט. בפר"ח זצ"ל וקשיא לן מדדחיק ר' יוחנן ומוקי לה לב"ש דלא כהילכתא וש"מ דלית' וחזינן במקומות אחרים דסמכי' עלה והדבר צריך עיון עכ"ל. על זה תמה דמוקי לב"ש דלא כהילכת' אבל הא פשיט' ליה דהילכת' כרב ושמואל.
תנן בפרק בתרא דשביעית [שם] הקפת חנות אינה משמטת. אם עשאה מלוה הרי זו משמטת ר' יהודה אומ' הראשון ראשון משמט פי' הקפת חנות שלוקח ממנו באמנה. עשאה מלוה שזקפתה במלוה ר' יהודה אומר הראשון כו' כלו' הקפה האחרונה אינה משמטת. אבל הראשונה משמע שמשמטת. ופרי' בירושלמי [שם ה"א] מפני שמקיף לו פעם שניה נעשית הראשונה מלוה. ומסיק דהואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשת ראשונה מלוה. תנן [שם] שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה ה"ז שמט ר' יוסי אומר כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעי' משמט' ושאינה פוסקת בשביעית אינה משמטת. פי' שהיא פוסקת בשביעית משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה [דברים ט"ו] לא יגוש לפיכך משמטת דשביעי' משמטת בסופה. אבל כשלא פסקה בשביעית שמושכת המלאכה עד אחר שביעית הרי זה בשביעית לא נתחייב לו עדיין ולא קרי' ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת. כך פי' רבינו שמשון זצ"ל. אבל בירושלמי [שם] יש שיטה אחרת ר' יוחנן אמר חרישה רשב"ל אמר כגון בנין. על דעתי' דר"י כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית. על דעתיה דרשב"ל כל מלאכה פוסקת מאליה [שם מ"ב]. השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט. פי' השוחט את הפרה בשנה שביעית וחילקה ביום ראשון של שני ימים של ראש השנה. אם היה אלול מעובר דנמצא יום ראשון שנמכר היה חול יום אחרון של שביעית ושביעית משמטת בסופה דכתיב [שם] מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ואמרי' בירושלמי [שם ה"ב] א"ר אלעזר ר' יהודה היא דאמר לעיל הראשון משמט וכגון שחזר והקיף ממנו בו ביום ואחרי כן דברים אחרים ופריך והא אין ראוי לתובעו בראש השנה ומשני ר' בשם ר' זעירא מכיון שהוא ראוי להאמינו כמי שראוי לתובעו וליתן לו מעות והואיל ולא נתן נעשת מלוה ומשמטת. ושמא רוצה לומר דכיון דאיגלאי מילתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי. אלא שלשון ירושלמי דחוק. במסכת שבת בריש שואל [קמ"ח ע"ב] ופליגי בהלוואת יום טוב. רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנ' ליתבע. ודייק ממתני' אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע משום הכי משמט דקרינן ביה לא יגוש. אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי משמט. ומשני שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא. והדר פריך מסיפא דמתני' ומשני לה דמשמע למ"ד ניתנה ליתבע אתי' לי' מתני' שפיר אמאי והא ע"כ לא פליגי אלא לאחר יום טוב אבל ביום טוב כולהו מודו דלא ניתנה ולא קרינן ביה לא יגוש בשביעית. דמאי דקרינן ביה לא יגוש אחר כך אין מועיל כלום מידי דהוה אמלוה את חבירו לעשר שנים דפ"ק דמכות [ג' ע"ב]. כל זה פי' רבינו שמשון זצ"ל. הילכך [הואיל] וסתם לן תנא כר' יהודה הוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם. הילכך הלכה כר' יהודה דראשון ראשון משמטת ומפני שלא עשאה מלוה בפה נעשית מלוה מאיליה ומשמטת. תנן [שביעית שם] האונס והמפתה והמוציא שם רע אינו משמט. אונס ומפתה נותנים (חמשה) [חמישים] ומוציא שם רע מאה סלע. בפ"ב גיטין [י"ח ע"א] איתמר מאימת כתובה משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף פי' שתקבל קצת ותזקוף עליו את השאר במלוה. ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה. זקפה אף על פי שלא פגמה. תניא כוותיה דרב תניא כוותיה דשמואל. תניא כוותיה דרב מאימתי כתובה משמטת משתפגום ותזקוף. פגמה ולא זקפה זקפה ולא פגמה אינה משמטת עד שתפגום ותזקוף. תניא כוותיה דשמואל אונס קנס ופיתוי וכתובת אשה שזקפן במלוה משמיטין אם לאו אין משמיטין. ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין. וכתב בפר"ח זצ"ל וקיימא לן כשמואל דממונא. אמ' בירוש' [שביעית שם] על מתני' רב יהודה בשם רב דרבי מאיר היא [ד]אמר במלוה הדבר תלוי הא דתנן דאונס ומפתה ומוציא שם רע אינו משמט היינו כל זמן שלא זקפן במלוה משמע כדפרי'. אבל אתיא לי (בגימר') [בגימגום] דמשמע דר"מ היא ופליגי עלי'. והא כ"ע מודו דהיכ' דזקפן במלוה דמשמט כדתנן גבי הקפת חנות דשכר שכיר. והא נמי ליכא לפ' דהיא גופה קמ"ל דמלוה דוקא משמט ולא שאר מילי דבהא נמי ליכא מאן דפליג.
תנן [שביעית שם] כל מעשה ב"ד אינו משמט פי' רבינו שמשון זצ"ל מפ' בירוש' [שם] (אי לא) [אילו] גזרי דינין כגון תובע מחבירו וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין. והדר קאמר בירושלמי פשיט' דא מילתא. מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה (משמע) [משמטת] כפרני' שהיא נעשית מלוה משמטת. משמע שחוזר בו דמשעמד בדין ונתחייב משומט. וה"נ אמרי' בפ"ב דגיטין [י"ח ע"א] גבי כתובה ואונס קנס פיתוי מאימתי נזקפין במלוה משעמד בדין. ושמא האי מעשה ב"ד דמתני' היינו כתובה. א"נ יש חילוק בין כתבו לו פסק דין ללא כתבו לו עכ"ל. תנן [שביעית שם] המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט ואמ' בהשולח [ל"ז ע"א] מאי טעמא אמר רבא משום דתפיס ליה. אמר לי' אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו דתפיס ליה ה"נ דלא משמט א"ל שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק. ופי' רבינו שמשון זצ"ל לפי אותה שיטה היה נראה דמתני' דוקא שלא בשעת הלואתו כדאמ' בסוף פ' השוכר את האומנין [פ"ב ע"א] דר' יצחק איירי כשמשכנו שלא בשעת הלואתו וזה אי אפשר. דע"כ מתני' נמי בשעת הלואתו דהא המלוה על המשכון קתני דהאי לישנא משמע בשעת הלואתו כדמוכח התם בפ' השוכר את האומנין. ועוד דלמ"ד כנגדו נמי (אינו) משמט מפ' בפ' שבועת הדיינין [מ"ד ע"ב] דמשכון דתפיס ליה לזכרון דברים בעלמא וזה אין שייך אלא בשעת הלואתו. דשלא בשעת הלואתו נקיט ליה לגוביינא. וצריך לדחוק דה"ק שאני משכון דקני ליה שלא בשעת הלואתו כדר' יצחק. והואיל וכן בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא ביה של אחיך בידך עכ"ל. ירוש' [שביעית שם] אמר שמואל [המלוה על המשכון אפילו] על המחט. ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט מה שיש לאחיך תחת ידיך. והיינו כרשב"ג דאמר פ' שבועת הדיינין [שם] אע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט. וקסבר דאינו משמט בכולו. וליתא לההיא דחייה דס"פ שבועת הדיינין. תנן [שביעית שם] והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. מפרש בפרק השולח [שם] משום דתפיסין ליה בי דינא. ובירוש' [שם] קאמר ואשר יהיה לך (תחת ידיך) את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד. גזל ופקדון לא תנן במתני' אי משמט אי לא משמט. אך בספרי בפ' ראה תניא מקץ שבע שנים. יכול מתחילת השנה או בסופה. הרי אתה דן נא' כאן קץ ונא' להלן [דברים ל"א] קץ מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחילתה אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחילתה. תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל זמן שיש לו שמיטה שמוט שבע שנים יכול שבע שנים לכל אחד. הרי אתה דן חייב שבע שנים בשמיטה [וחייב שבע שנים במלוה מה] שבע שנים [האמורים בשמיטה] לכל העולם אף שבע שנים האמורים במלוה שבע שנים לכל העולם. או כלך לדרך זו חייב שבע שנים בעבד עברי ושבע שנים במלוה. מה שבע שנים האמור בעבד עברי שבע שנים לכל א' וכו' יכול יהא השמט[ת] [כספים] נוהג (בדבר) [במדבר] ת"ל תעשה שמיטה שמוט לא אמרתי אלא בארץ ישראל שאתה עושה שמיטה [אתה משמט] אי בארץ ישראל יכול בארץ ישר' אתה משמט ובחוצה לארץ אי אתה משמט ת"ל כי קרא שמיטה לי"י בין בארץ בין בחוצה לארץ. זה דבר השמיטה. מיכן אמרו המחזיר חוב לחבירו בשביעית אומר משמט אני. וזה דבר השמיטה. מיכן אמרו שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמיטה שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה. יובל שמוציא עבדים אינו דין שמשמט מלוה [ת"ל וזה דבר השמיטה שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה]. קל וחומר לשמיטה שתוציא עבדים ומה יובל שאין משמט מלוה מוציא עבדים שביעית שמשמטת מלוה אינו דין שתוציא עבדים ת"ל בשנה השביעית שביעית משמטת מלוה ויובל מוציא עבדים. שמוט כל בעל משה ידו. יכול אף בגזילה ופקדון ת"ל משה ידו. יכול שכר שכיר והקפת חנות ת"ל אשר ברעהו. אם סופינו להרבות כולן מה ת"ל משה ידו. מה משה ידו זקוף אף כולן זקוף. לא יגוש ליתן עליו בלא תעשה. [את רעהו פרט לאחרים]. את אחיו פרט לגר תושב. כי קרא שמיטה לי"י בין בארץ בין בחוצה לארץ. את הנכרי תגוש זה מצות עשה. ואשר יהיה לך ולא מה שיש לאחיך תחת ידיך. מיכן אתה אומר המלוה על המשכון אינו משמט. את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד. מיכן אמרו הלל תיקן פרוסבול.
תניא בתוספתא [שם פ"ח ה"ה] הקפת חנות אין משמטת דברי ר' יהודה וחכמים אומרים משמטת. א"ר נראין דברי ר' יהודה בכותב פירות ודברי חכמים בכותב מעות. ונראה בעיני דה"פ נראין דברי ר' יהודה לחכמים דהקפת חנות אין משמטת. כשאמר לו לוקח למוכר כתוב בפנקסך שכך וכך פירות הקפת לי מידה או שתים. ואל תכתוב שאני חייב לך כך וכך מאות אז ודאי אינו משמט. ודברי חכמים נראין לר' יהודה כשאמר לו לוקח למוכר כתוב שכך וכך מעות אני חייב לך שאז משמט שהרי זקפן במלוה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. שאם תאמר דלר' יהודה אף בכותב מעות פליגי תיקשי לך מתני' דסבר ר' יהודה דהיכא דזקפן במלוה משמט. תניא בתוספתא [שם ה"ח] כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמט' שבועה. דבר שהשביעית משמטת [משמטת] שבועתן. ודבר שאין השביעית משמטת אין משמטת שבועתן.
תנן [שם מ"ד] זה גופו של פרוסבול מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי עליו שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין מלמטה או העדים. בריש השולח [ל"ב ע"ב] גבי ביטול הגט איפליגו רב נחמן ורב ששת בפני כמה מבטלו. רב נחמן אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני שלשה. רב ששת אמר בפני ג' ב"ד קתני. ורב נחמן אמר בפני שנים לבי תרי נמי ב"ד קרי להו. אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתנן מוסרני לכם פלוני ופלו' הדיינין כו' [ל"ג ע"א] ורב ששת אטו תנא כי רוכלא ליחשוב וליזיל. אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתנן הדיינין חותמין מלמטה או העדים מאי לאו דיינין דומיא דעדים מה עדים שנים אף דיינין שנים. ורב ששת מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא למה לי למיתנא דיינין למה לי למיתנא עדים הא קמ"ל לא שנא אי כתב בלשון דיינין וחתמי דיינין ולא שנא אי כתב בלשון עדים וחתמי עדים. והתם איפליגו נמי ר' יוחנן ורשב"ל בהא. ור' יוחנן כרב נחמן ורשב"ל כרב ששת. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרב נחמן דקאי ר' יוחנן כוותיה. והשתא דפי' דליתא לדרב ששת דבעי תלתא ליתא נמי בהא דאמר דלא שנא אי כתב בלשון עדים כו'. ופירש"י דה"ג דלא שנא כתב בלשון עדים וחתמי דיינין ל"ש כתב בלשון דיינין וחתמי עדים. פי' לא שנא כתב בלשון עדי' כגון דוכרן סהדותא הוה באנפנא וחתימי למטה אני פלוני דיין ולא שנא כתב בלשון דיינין כגון בי דינא הוינא ואתא פלו' ואמר לנא מוסרני לכם וחתמי עדות כגון איש פלוני עד. הא נמי ליתא אלא כרב נחמן קיי"ל דהיכא דכתב בלשון עדים חתמי בלשון עדים והיכא דכתב בל' דיינין חתמי בלשון דיינים. והיינו דוקא קפידא היכא שנכתב בלשון עדים וחתים בלשון דיינים או איפכא. אבל היכא דאחתימו נפשייהו סתמא ולא פירשו לא לשון עדים ולא לשון דיינים ה"נ דכשר אף לרב נחמן. שהעד החותם עצמו אין צריך לחתום עד. כדתנ' בהמגרש [פ"ז ע"ב] איש פלוני בן פלוני ולא כתב עד כשר וכך היו נקיי הדעת שבירוש' כותבין. וכן משמע התם בגמרא. וכן בגט פשוט [קס"א ע"א]. וכן פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל. ותניא בתוספתא שילהי בבא בתרא [פי"א ה"ד] גזרי דינין ופרוזבולין שלא מדעת שניהם ר' אומר אומר אני שאין כותבין פרוזבול אלא מדעת המלוה. דעת הלוה כ"ע לא פליגי דלא בעינן. כי פליגי דוקא בדעת מלוה דדילמא דעתו שתהא שביעית משמטת כדי לקיים מצות עשה והכי מוכח בהשולח [ל"ז ע"א] דאמר (רבא) [רבנן] דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי פירש"י זצ"ל מסרי מילייהו בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אומר לחביריהם הרי חובי מסור לכך לגבותו כ"ז שארצה. משמע שהיה אומר לחבירו בלא דעת הלוה. ר' יוחנן מסר מילי לר' חייא בר אבא א"ל מי צריכנא מידי אחרינא א"ל לא צריכת. תנן [שביעית שם מ"ה] פרוזבול מוקדם כשר כו' כולי כתבתי כבר במס' סנהדרין. תנן [שם] אחד לוה מחמשה כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. חמשה לוין מאחד אין כותבין אלא פרוזבול אחד לכולן.
תנן [שם מ"ו] אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע ללוה מזכה לו המלוה קרקע כל שהו בתוך שדהו ואמ' בהשולח [שם] וכמה כל שהו אמר רב חייא בר אשי אמר רב אפי' קלח של כרוב. אמר רב יהודה אפי' השאילו מקום לתנור או לכירים כותבין עליו פרוזבול. רב אשי מקני ליה גירמא בדיקליה וכתב עלי' פרוזבול. פי' בערך גירמא ענף. וטעמא דמילתא לפי שראוי לגבות בו כל חובו ואפי' חובו מאה מנה. כגון דזכי והדר גבי. ודוקא קרקע ולא מטלטלי לפי דחשיבא כגבוייה טפי ממטלטלי. אי נמי הא דאמר אפי' קלח אחד כדאמ' לעיל [ירושלמי שם ה"ב] על המשכון ואפי' מחט והקרקע כל שהו נחשב כמשכון. בפ' השולח [שם] ת"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול. לו ולערב אין לו קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה כו' וכבר פירשתי בבבא קמא דקיימא לן כר' נתן. תנן [שביעית שם] היתה לו שדה ממושכנת בעיר כו' כותבין עליה פרוזבול. ר' חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומין על נכסי אפוטרופין פי' רבינו שמשון זצ"ל היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמשכנו לו בין שמשכן הוא לאחרים על נכסי אשתו. כגון נכסי מלוג שהוא אוכל פירות. על נכסי אפוטרופין שלווין לצורך היתומין וליתומין אין להם קרקע. תניא בתוספתא [שם פ"ח ה"י] ר' חוצפית התרגמן אומר כותבין לאשה על נכסי בעלה. ירוש' [ה"ו] מהו לכתוב לאפוטרופין על נכסי יתומין. נשמיענה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו. מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה. נשמיענה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופין. תנן [שם מ"ז] כוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין וכותבין עליה פרוזבול.
תנן [שם מ"ח] המחזיר חוב לחבירו בשביעית יאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר [דברים ט"ו] וזה דבר השמיטה. פירש רבינו שמשון זצ"ל בשביעית בסוף שביעית כגון ביום אחרון אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת דכתי' [שם] מקץ שבע שנים. תנן [שם] וכיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להן רוצח אני. אמרו לו אעפ"כ יקבל מהן שנאמר [שם י"ט] וזה דבר הרוצח. הך משנה מיתניא באלו הן הגולין [י"ב ע"ב] והכא אגב גררא נקט לה. תניא בתוספתא דמכות [פ"ב ה"ב] רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו בני העיר לכבדו יאמר להן רוצח אני לא יאמר הדבר וישנה שנאמר וזה דבר הרוצח אלא דבר ראשון. ומדכתיב וזה דריש דאין צריך אלא דבור אחד. והכי נמי גבי שמיטה אין צריך אלא דבור אחד דכתי' נמי וזה דבר השמיטה. ירוש' [שביעית שם ה"ח] אמר ר' יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזיל לאתר דאינון מוקרין ליה בגין תרתי מימר לון חדא מיכלא אנא חכם. כלומר מיכלא כמו מכילתא שבקי במסכתא אחת ורצו לכבדו כסבורין שבקי בשתים יאמר להם בחדא מסכתא אני בקי ולא בשתים.
תנן [שם מ"ט] המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוח הימנו. פי' כגון לוה שאמר למלוה אעפ"כ. והיורשין אינן משמיטין כדתניא בתוספ' [שם פ"ח ה"ח] רב שמעון אומר הוא משמט ואין היורשין משמטין שנא' [דברים ט"ו] כל בעל משה ידו. [גיטין ל"ז ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד. מאי טעמא כיון דתיקנו רבנן פרוזבול ומצי למיגבי בהיתירא לא שביק היתירא דמלוה בלא פרוזבול למימר הוה לי ואבד ואכיל איסורא. כי אתא לקמיה דרב א"ל מידי פרוסבולא הוה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא. תנן בהכותב [פ"ט ע"א] וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו. אלמא לא מהימן למימר הוה לי ואבד. דע"כ הוה לי ואבד עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר [דשביעית משמטת] תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אין צריך דנאמן לומר אבד והיינו כרב. הילכך הואיל וקיימי חכמים כרב הלכה כרב. ונראה בעיני דדוקא כגון דאית ליה קרקע ללוה או כל דבר שכותבין עליו פרוזבול. אי נמי אין ללוה ויש לו למלוה דמצי למימר הקניתי לך משלי. אי נמי אין לו למלוה נמי ויש לו לערב או לחייב דוקא אז נאמן לומ' שהיה לו פרוזבול ואבד. אבל אם לכולם אין להם דבר שכותבין עליו פרוזבול אינו נאמן. דאין שייך כאן לומר לא שביק היתירא ואכיל איסורא. דאין לומר שביקש המלוה מאדם דעלמא שיקנה ללוה משלו משהו קרקע כדי שיכתוב פרוזבול דלא בידיה הוא. ותו דאין שייך לומר בקרקע של אחרים כמאן דגבויה דמיא. הילכך אינו נאמן אלא א"כ יש דבר שכותבין עליו פרוזבול ללוה או למלוה או לערב או לחייב או לאשתו או לאפטרופא של יתומין. ופר"ת זצ"ל דנאמן אפי' בלא שבועה. והכי מוכח ממאי דהוה רב א"ל מידי פרוזבולא הוה לך ואבד. ואי צריך שבועה מאי אהני לך. תניא בתוספתא [שביעית פ"ח ה"י] חמשה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותבין לו פרוזבול. ומי שאין לו קרקע אין כותבין לו פרוזבול. רשב"ג אומר אפי' אחד שיש לו קרקע (אין) כותבין עליו פרוזבול.
